פסק-דין בתיק ס"ע 41398-11-10

רקע כללי

1.                 זוהי תביעה בגין עוולת לשון הרע. כמו כן ביקש התובע לקבל פיצוי בגין פיטורים שלא כדין והפרשי שכר.

2.                 התובע קרוב משפחה של הנתבעים. התובע הועסק במכון שטיפת מכוניות כאחראי משמרת מיום 20.4.10 עד יום 4.7.10 או סמוך לתאריך זה. הנתבעים הגישו ביום 7.7.10 תלונה במשטרה כנגד התובע בעבירה של גניבה ממעביד. בסופו של דבר התלונה נסגרה בהעדר ראיות.

3.                 התובע טוען כי הנתבעים פרסמו עליו לשון הרע - כאילו גנב כסף מקופת העסק. התובע טוען שבעקבות לשון הרע שפורסמה עליו, נגרמו לו נזקים רבים ונבצר ממנו למצוא עבודה. יתר על כן, התובע היה מתנדב במשמר אזרחי שנים רבות והחקירה הפלילית שנפתחה בעקבות התלונה, גרמה להפסקת פעילותו שם. כיום התובע מתנדב בהיקף מצומצם יותר. התובע טוען גם כי פוטר ביום 4.7.10, תוך שהנתבעים מגוללים עליו אשמות שווא של גניבת כספים מקופת העסק. בנסיבות אלה - פיטוריו באשמה של גניבה שלא הוכחה, היו שלא כדין והוא זכאי אפוא לפיצוי על פיטורים שלא כדין. עוד טען כי נותרה יתרת שכר שלא שולמה לו בגין חודש יוני ותחילת חודש יולי עד פיטוריו.

4.                 לטענת הנתבעים לא פרסמו על התובע לשון הרע. לטענתם לא הובאו כל ראיות כי הם פרסמו עליו לשון הרע. מדובר בטענות חסרות בסיס עובדתי. בכל אופן לאחר שגילו פעם שניה שמקופת העסק נלקחו כספים בעת משמרת של התובע, כאשר לתובע היה מפתח לחדר בו היו הכספים, נפל עליו החשד. הנתבעים אכן דרשו ממנו הסברים להעלמות הכספים, ובסופו של דבר, לאחר שהתובע אמר להם שיפנו לחקירת משטרה, בקשר לכספים "שנעלמו" הם אכן פנו והגישו תלונה במשטרה. לטענת הנתבעים אין בהגשת התלונה למשטרה, שהינה הרשות המוסכמת לחקור, משום עוולת לשון הרע. לאחר שהתובע התבקש להתייחס לגניבה ונדרש לפעול להשבת הכספים הוא עזב למעשה את העבודה. התובע לא פוטר. באשר לשכר -הרי שזה שולם לו.

5.                 לפנינו העידו התובע מחד גיסא ונתבע מס' 2 אמיר וייס מאידך גיסא. אחיו ארז וייס לא הופיע לדיון והתצהיר שהוגש הוצא מהתיק.

הכרעה

6.         איסור לשון הרע מופיע כבר במקרא (בספר ויקרא י"ט, ט"ז), שנאמר: " לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, אני השם". מהצמדת שני האיסורים זה לזה דרשו חז"ל כי המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (בבלי בבא מציע דף נח עמ' ב). הרמב"ם בהלכות דעות בספר היד החזקה, פרק ז' הלכות א'-ב', אומר בענין איסור לשון הרע ורכילות את הדברים הבאים:

" המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר:"לא תלך רכיל בעמך" ואע"פ שאין לוקין על דבר זה, עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות... לכך נסמך לו לא תעמוד על דם רעך... איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה... אע"פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאוד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו."

7.         פרסום לשון הרע אסור על פי דין - חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: החוק). בעקבות תיקון מס' 38 תשס"ט - 2009 תוקן סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 והסמכות לדון בתובענה זו, כאשר מתקיימים יחסי עובד ומעביד, הועברה לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

            איסור לשון הרע יש בו הגבלה על חופש הדיבור. יחד עם זאת, כבודו של האדם כולל את צלם האנוש שבו ואת שמו הטוב כאחד. גם בחברה שבה חופש הביטוי הינו עקרון על, יש הכרח לשמור על כבודו של האדם ושמו הטוב, שלא יהיו למרמס. נכונים הדברים שבעתיים עת עוסקים אנו במקום עבודה, בו חיים ביחד עובדים רבים, מנהלים ומעבידים. כדי לשמור על מרקם היחסים הנמשך, ראוי ונכון להקפיד על האיסור לפרסם לשון הרע. כך עשה המחוקק בחוק. כעת עלינו לקבוע את נקודת האיזון הארכימדית, בין המעביד לעובד, בסוגיה עדינה זו. העברת סוגיה זו לטיפולו של בית הדין לעבודה מתחייבת מאופי הסוגיה וממומחיותו של בית הדין, עת הוא מאזן בין הצדדים ליחסי העבודה, שבבסיסם חוזה העבודה שהינו בעל אופי מיוחד - חוזה יחס.

8.         במקרה דנן לא הוכח כי הנתבעים פרסמו לשון הרע על התובע. טענותיו של התובע כאילו הם פרסמו עליו לשון הרע, בקרב בעלי העסקים בצומת פת בירושלים לא הוכחה. התובע לא ציין שם כלשהו של מי שבפניו הושמעו הדברים המהווים לטעמו לשון הרע. אין ספק כי טענה לפיה עובד גנב, מהווה לשון הרע. יחד עם זאת טענה זו, לפיה פורסמה לשון הרע על אדם, צריך להוכיח באופן פוזיטיבי. הוכחה כאמור לא באה בפנינו. לא ניתן להסתפק בדברים בעלמא, לפיהם פלוני אמר לשון הרע. יש להראות למי נאמרו הדברים ומתי וכל זאת בראיות קבילות וברורות, כאלה כאמור לא נטענו ולא הוכחו בפנינו. לנוכח זאת יש לדחות את טענת התובע לפיה הוצא עליו לשון הרע.

9.         באשר לפניה למשטרה, הרי שכאן עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, כפי שנסביר לקמן. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע בתחילתו כי תהא זאת הגנה טובה לנתבע, אם עשה את הפרסום בתום לב באחת מ-12 הנסיבות המנויות באותו סעיף. הנתבעים הפנו לס"ק 15 (8) לחוק. תום הלב הוא התנאי הראשוני הקבוע בפתיח של סעיף 15. רק לאחר שהתמלא תנאי זה באים אנו לבדוק האם התקיימה אחת מתוך 12 הנסיבות הקבועות בסעיף. במקרה זה צריך תום הלב להיבחן בהתאם לתום הלב הנדרש ביחסי עבודה. על תום הלב ביחסי עבודה נשתברו קולמוסין רבים ואין זה המקום להרחיב בענין. ברור שתום הלב שנדרש במערכת יחסי עבודה בחוזה יחס, הינו עמוק ויסודי יותר והרי הוא בגדר " חובת נאמנות", כפי שנכתב בדברי ההסבר לסעיף 7 להצעת חוק חוזה עבודה.

10.        כאמור סעיף 15 (8) מדבר על הגנה שיש לנתבע, כאשר לשון הרע היתה בהגשת תלונה על הנפגע לרשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור בענין המשמש נושא התלונה. מר וייס העיד כי במקרה דנן, חסרו כספים בקופת העסק, בשעה שהתובע היה במשמרת. לתובע היה מפתח. אך טבעי שהתובע היה אחד מבין אלה שחשודים היו בקשר להעלמות הכספים. ב"כ התובע הפנה לרשות ערעור בג"צ 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר, שם נקבע כי יש לבדוק תלונה בטרם הגשתה למשטרה. אכן יש צורך שתהא תשתית מתאימה להגשת תלונה. הגשת תלונה ללא כל בסיס ראייתי מתאים, עשויה להיות שלא בתום לב. יחד עם זאת יש להבחין בין אותו מקרה למקרה דנן. באותו מקרה מדובר היה ברשות מנהלית - רשות הדואר, שלה כלי חקירה לבירור ראשוני והיא צריכה לערוך בירור ובדיקה, קודם להגשת תלונה במשטרה. לעומת זאת במקרה שבפנינו, מדובר בעסק קטן של מכון שטיפה בו שני שותפים - האחים הנתבעים ארז ואמיר וייס. לאלה אין כלי חקירה, אין מחלקת חקירות, ובמקרה דנן כאמור היתה תשתית לחשדות, שנפלו על התובע בקשר לכספים, שחסרו בקופה. בהתאם לעדותו של אמיר, שעשתה עלינו רושם מהימן, מדובר היה באירוע שני של העלמות כספים מהקופה, שקרה בתקופת עבודתו של התובע. העובדה שהכספים נעלמו במהלך המשמרת של התובע, בשעה שרק לתובע היה מפתח למקום, די בהם כדי לעורר חשד סביר שהצדיק הגשת התלונה לרשות המוסמכת לחקור - למשטרת ישראל. לנוכח זאת אנו קובעים כי עומדת לנתבעים הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

            יחד עם כל האמור נדגיש כי לא נטען בהליך שבפנינו כי התובע גנב ולענין זה לא הובאו כל ראיות.

11.       בפנינו העיד כאמור התובע ומנגד מר אמיר וייס. עדותו של מר וייס עשתה עלינו רושם מהימן. מעדותו עולה כי לאחר החוסר שנמצא בכספים, נקרא התובע לשיחה ובה נדרש לפעול למציאת הכספים. התובע לאחר דברים אלה לא שב לעבודה. עורך דינו של התובע כתב לנתבעים מכתב בסמוך לאחר מכן ביום 7/10. במכתב זה בא כוחו של התובע מציין כי ישנן זכויות שיש לשלם לו ובין היתר הפרשי שכר. הוא אף מציין כי אם אלה לא ישולמו תוגש תביעה. במכתב זה שהינו מפורט לא נכתב דבר אודות פיטורי התובע ואודות זכאותו לפיצוי על עצם הפיטורים. אך טבעי שבמכתב בו נדרשו הנתבעים לשלם את זכויותיו, יידרש גם פיצוי על עצם הפיטורים, ככל שיש זכות כזאת. אי דרישה אותה שעה אומרת דרשני. בכל אופן עדותו של מר אמיר וייס כאמור עשתה עלינו רושם מהימן ומעדותו עולה כי התובע לא פוטר. אכן נסיבות הענין היו כאלה ששני הצדדים, כנראה, ביכרו להפסיק את העבודה בצוותא לנוכח החשדות שהועלו. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי מדובר בפיטורים וממילא אין אלה פיטורים שלא כדין.

נדגיש שוב כי אין זו חובתו של מעסיק, לחקור ולדרוש כל טענה באופן מעמיק. יש לזכור כי הענין הובא לחקירת הרשות המוסמכת משטרת ישראל. בנסיבות אלה, בהם התנהלה חקירה פלילית, לא יכלו הצדדים להמשיך לעבוד בצוותא. לא הוכחו נסיבות המצדיקות פיצוי על עצם הפיטורים ולכן התביעה ברכיב זה נדחית.

12.       באשר להפרש השכר, הרי שבדיון בפני כב' הרשמת שהיה ביום 27.4.11, נאמר על ידי הנתבעים כי השכר הועבר לתובע דרך גיסו, אך הוא בחר שלא לקחת אותו (פרוט' עמ' 2 ש' 20). לנוכח זאת המליצה כב' הרשמת, בצדק לטעמי, לשלם את הפרשי השכר לאלתר. מדובר בשכר של חודש יוני ויום עבודה נוסף בחודש יולי. בענין זה לא הובאו לנו אסמכתאות לתשלום. מצופה היה, ככל שיבוצע תשלום, בשלב זה - לאחר הדיון המוקדם, שזה יעשה באמצעות עורכי דינו של התובע וכנגד אסמכתא בכתב. העדר אסמכתא לתשלום פועלת לחובת הנתבעים. לנוכח זאת אנו מקבלים את התביעה ברכיב הפרשי השכר. השכר לו זכאי התובע כנטען בתצהירו, עבור חודש יוני 2010 עמד על 3715 ש"ח. התובע עבד יום נוסף בחודש יולי ובגינו יהיה זכאי כנגזרת של הסכום האמור לסכום של 170 ש"ח נוספים. סה"כ הפרשי שכר בסך 3885 ש"ח. סכום זה ישא פיצוי הלנה, בשיעור הקבוע בחוק הגנת השכר מעת הדיון בפני כב' הרשמת ועד התשלום בפועל. נציין כי קודם לכן, אין זה נכון לחייב בפיצוי הלנה הואיל והנתבעים הציעו לתובע באמצעות גיסו לקבל כספים, אך הוא לא היה מוכן לקבל את הכספים כפי שהעיד מר וייס.

13.       ב"כ הנתבעים ביקש להשית על התובע הוצאות ריאליות הואיל והוגשה תביעה מופרכת בסכום של 200,000 ש"ח בגין לשון הרע ועוד 50,000 ש"ח בגין פיצוי על פיטורים שלא כדין. מרשו שילם לו שכר טרחה בשיעור של 10 אחוז דהיינו 25,000 ש"ח והוא מבקש לחייב התובע בסכום זה הואיל ותביעותיו על לשון הרע ופיטורים שלא כדין, היו חסרות בסיס.